מאמר זה בנוי משני חלקים, שנאמרו בזה אחר זה כהמשך ישיר — שיעור שני שהוא, כלשון בעל המאמר עצמו, "מהווה המשך לשיעור הקודם". שאלה עצומה עומדת בבסיסם: מדוע מצוות אהבת השם, שהתורה כה מרבה לחזור עליה בפרשות ואתחנן ועקב, כמעט שאינה נזכרת כלל בספר ההלכה המרכזי של עם ישראל — השולחן ערוך?
מספר בעל המאמר, על פי גיליון "אז נדברו", פרשת ואתחנן: יש לו ידיד, אברך תלמיד חכם, איש הלכה מובהק, העוסק במשך כל השנים בארבעת חלקי השולחן ערוך, ובקיא בהם ישר והפוך. יום אחד פגש אותו הידיד, וטען שהוא מתעסק יותר מדי בנושא אהבת השם ודבקות במלכות שמים. שאל אותו בתום לב: "מה אתה עושה? אתה משקיע יותר מדי הרבה באהבת השם. מאיפה לקחת את האנרגיה להשקיע כל כך הרבה בזה? הרי אנחנו מחונכים להשקיע בנושא הזה הרבה פחות שעות ממה שאתה משקיע. איפה כתוב שצריך להתעסק בנושאים האלו כל כך הרבה?"
בהתחלה נבוך בעל המאמר, ולא ידע להסביר את עצמו. אך אז הבחין בטעות החמורה של אותו חבר — טעות שיש בה מוסר השכל לרבים גדולים וטובים כמותו: כל ה"אידישקייט" של אותו אברך, כל תפיסת עולמו התורנית, ינק אך ורק מהלכה, מארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא הכיר את רצון השם אך ורק מתוך הסימנים. הוא זיהה למשל הלכות תפילה — יש בשולחן ערוך כארבעים סימנים שעוסקים בהלכות תפילה. הלכות שבת — למעלה ממאה סימנים. וממילא הוא מקפיד מאוד על טלטול מוקצה בשבת, כי הוא יודע כמה חמור הנושא הזה בשולחן ערוך — אך על אהבת השם, שכמעט אינה נזכרת שם, אין לו את אותה תחושת דחיפות.
לכאורה, על פניו, אותו אברך צודק — סוף סוף בארבעת חלקי השולחן ערוך אין כמעט זכר לאהבת השם. אבל משהו כאן מאוד צורם: הרי כולנו מבינים שאהבת השם אינה "נישה" קטנה. פתחו את פרשת ואתחנן, עקב, ואף עלה — משה רבנו זועק בכל פרשה: "יהודים, אהבת השם! יהודים, אהבת השם!" רק בפרשת עקב מופיעה מצוות אהבת השם שלוש פעמים. אם ניקח את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך יחד, ונשים אותם בכף אחת של המאזניים, ואת אהבת השם בכף השנייה — לא ברור כלל מי יכריע, מה יותר משמעותי ובעל כובד משקל. על פניו, אהבת השם כבדת משקל יותר — הרי זה מוכח מכל הפסוקים המפוזרים בפרשות אלו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם" — כלומר, כל המצוות הן רק אמצעי להגיע לאהבת השם. המצוות הן האמצעי, ואהבת השם היא התכלית.
אם כן, מדוע אין בשולחן ערוך כמעט זכר לה? התשובה, יסוד בסיסי: אהבת השם אינה שייכת לשולחן ערוך כלל — לא מפני שאינה חשובה, אלא להפך, מפני שהיא שייכת לתחום אחר לגמרי. עבודת השם, עבודת הלב, אינה אמורה להיכתב בשולחן ערוך כלל וכלל. יש "עוֹל תּוֹרָה", ויש "עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם" — השולחן ערוך, כולו, מתחילתו ועד סופו, עוסק אך ורק בעול תורה. יש תורה — התורה הורתה לנו תרי"ג הוראות מגבוה, ותפקידו של השולחן ערוך לפרט את כל ההוראות הללו. זה עול תורה. לעומת זאת, עול מלכות שמים הוא משהו אחר לגמרי: אלו אינן הוראות מגבוה — אדרבה, אלו הוראות מלמטה. אני הוא זה שממליך את הקדוש ברוך הוא עלי. "אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם" — רק העם יכול להמליך את המלך; זה אינו יכול להגיע מן המלך עצמו. וממילא — אין לזה שפה בשולחן ערוך. תפקידו של השולחן ערוך הוא לומר לי מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, אך הוא אינו יכול לומר לי מה אני מוכן לתת לקדוש ברוך הוא. את זה — רק אני יכול לקבוע. כל הפעולה של עול מלכות שמים באה מתוך יוזמתי האישית — חשק, רצון ותשוקה ואהבה לקדוש ברוך הוא — ואת זה השולחן ערוך אינו יכול להגיד לי, כי אם יגיד — זה יהפוך שוב לעול תורה, ויאבד את האופי של עול מלכות שמים.
השולחן ערוך עוסק רק במצוות שהן חובת האברים: מה הפה צריך לומר, מה הלשון צריכה, מה העיניים צריכות לראות, מה הידיים צריכות לעשות, לאן הרגליים צריכות ללכת. אין תפקידו של השולחן ערוך לדבר על מצוות הלב. אפשר להיות תלמיד חכם היודע את כל חלקי השולחן ערוך, ומעולם לא לפגוש את עול מלכות שמים — להישאר כל החיים בעול תורה בלבד.
יום אחד גיליתי שבאמת תפקיד האדם בעולם הוא בעיקר להשיג אהבת השם — ראשונים כותבים זאת מפורשות, אין מקום להסתפק. הייתי בהלם: אני עושה כל כך הרבה שנים, והעיקר חסר מן הספר! ואז חיפשתי — מהי הדרך להגיע לאהבת השם? ואת זה מצאתי בהודיה. ההודיה היא המפתח הקצר והנפלא ביותר להגיע לאהבת השם, ומי גילה זאת? בורא עולם עצמו, על פי חז"ל, בפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה" — קשה לחז"ל: וכי זה "מה", זה כלום? אפשר לומר שהשגת יראת שמים ומידות טובות ואהבת השם הם "כלום"? אמרו חז"ל: "אַל תִּקְרָא 'מָה' אֶלָּא 'מֵאָה'" — אם אתה אומר מאה פעם ביום תודה לקדוש ברוך הוא, תחפש הרבה דרכים איך לראות את היופי והנפלא ולהודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר — תזכה להשיג אהבת השם בקלות, את מה שאחרים צריכים לעבוד עליו קשה מאוד. כשמודים לקדוש ברוך הוא, משיגים את זה בקלות. זו הסיבה שכל כך הרבה מתעסקים בהודיה — כי זו הדרך הקלה, הנפלאה, והמתוקה, להשיג את תכלית האדם בעולם הזה.
שיעור זה מהווה המשך לשיעור הקודם, ובו נוסיף עוד יסוד: מדוע אין הלכה למצוות אהבת השם? כאשר כתב מרן ה"בית יוסף" את השולחן ערוך, פסק תמיד לפי רוב השיטות. הרמ"א מפאנו, בעל "ים של שלמה", התנגד לשיטה זו — טען שאין הולכים אחרי הרוב בהלכה, אלא צריך ללמוד את הסוגיה, לעיין בטוב, ולהחליט מה השיטה העיקרית. אך למעשה, נהגו בית ישראל כמו הבית יוסף — הולכים לפי רוב הדעות.
ובכן, האם גם באהבת השם אפשר להכריע לפי הרוב, כשיש מחלוקת בפוסקים? ניקח דוגמה: איך מגיעים לאהבת השם? יש סתירה ברמב"ם. בהלכות יסודי התורה, פרק ב, כותב הרמב"ם שהדרך היא שאדם מתבונן במעשיו ובברואיו הנפלאים — הולך לטייל, רואה את ים המלח, את הכנרת, את כל יופי הבריאה, מתבונן בחוכמת הבריאה, לומד בוטניקה וכל מיני דברים מעניינים — ומזה מגיע לאהבת השם. אך בספר המצוות כתב הרמב"ם שהדרך להגיע לאהבת השם היא על ידי לימוד תורה — לא סתם לימוד, אלא שאדם מתבונן בחוכמת התורה, רואה כמה היא גורמת לו קרבה לבורא עולם, כמה יופי יש בה, מתענג בהשגתה, ומתוך כך מכיר טובה למי שנתן את התורה, וכך אוהב את נותן התורה. כך גם מופיע ברש"י. אז מה נכון — הדרך שברמב"ם בספר המצוות, או הדרך שביסודי התורה?
גם בחפץ חיים עצמו יש אותה סתירה: בספרו הגדול הוא כותב שאהבת השם, שהיא מצווה תמידית, מושגת על ידי לימוד התורה — לעומת זאת, בספר המצוות הקטן שלו, כתב שמשיגים אהבת השם על ידי התבוננות בבריאה. אז מה נכון — כך או כך? התשובה: באהבת השם אין שולחן ערוך, אין הלכה — יש כמה וכמה דרכים, ואדם צריך לבדוק מה מתאים לו. האם הדרך המתאימה לך היא התבוננות בבריאה, שהיום זה לא כל כך קל לאנשים, או לימוד תורה והתבוננות בה, והודיה למי שנתן אותה — מה הדרך המתאימה לך? לא סתם אין שולחן ערוך להלכות אהבת השם — כי באהבת השם אדם בעצמו צריך ליצור את השולחן ערוך שלו. לא הולכים אחר הרוב — בוחרים, בודקים מה מתאים לי, מה מעורר אותי לבורא עולם, מה מעורר את ליבי לאהוב את השם יתברך.
יש דרך להגיע לאהבת השם על ידי תפילה, יש דרך להגיע אליה על ידי תורה, ויש דרך על ידי שירה. הספרדים הולכים מאוד בדרך התפילה, הליטאים בדרך התורה, החסידים בדרך השירה. מה האמת? התשובה: אין הלכה, אין שולחן ערוך בהלכות אהבת השם. כל אדם בודק מה מתאים לו, מה מעורר אותו. והרבה מאוד אנשים בדורנו — מה שמדליק ומעורר אותם לאהבת השם, הפתח שלהם — הוא ההודיה. "בֹּאוּ שְׁעָרָיו" — לשערי אהבת השם, על ידי ההודיה: זה חם בדרכים המעוררות מאוד בדורנו, דור השפע, את אהבת השם.
ומכאן סיפור נפלא, ששמעתי ממחבר ספר "שערי אהבה", כיצד הגיע לכתוב ספר כה יפה על אהבת השם: ביישוב שלו הגיעו עולים מרוסיה, שרצו ללמוד הלכה, אגדה ועבודת השם. למדו "שערי קדושה", "דרך השם", "מסילת ישרים", "חובת הלבבות". ולאט לאט, כפי שהם לומדים, ראו שהדרך להשיג כל דבר ודבר בעבודת השם היא מצוות אהבת השם — היא המפתח לכל דבר טוב, לכל מידה טובה ונכונה.
למשל, כיצד ניצלים ממידת הגאווה, המידה המגונה מכול, ומגיעים למידת הענווה, שאין מידה משובחת ממנה? מספר הסמ"ג (רבי משה מקוצי, בעל "ספר מצוות גדול"): לאחר שגמר לכתוב את ספרו, בא לו בחלום: "שכחת את העיקר! כתבת ספר יפה, ואת העיקר שכחת." מה שכח? "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ." קם בבוקר, התבונן בחלום, ונזכר בדברי הגמרא: "אזהרה לאפיקורוס מנין? שנאמר: 'וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ'." וכך כתב בספרו: שלא לשכוח את בורא עולם על ידי הגאווה — וכיצד יוכל האדם להינצל מגאווה? על ידי שיזכור שאת כל הטובות ואת כל הדברים הטובים הביא לו בורא עולם, ויודה לקדוש ברוך הוא על כל דבר. על ידי זה הוא ניצל מגאווה.
הרי שאהבת השם, המושגת דרך ההודיה, היא הדרך להינצל מגאווה ולזכות למידת הענווה. וכך גם מתבאר בפסוקי פרשתנו: פסוק יב אומר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ", ושני פסוקים לפני כן כתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" — פסוק זה כנגד זה: אם תודה לקדוש ברוך הוא, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" — תינצל מ"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח". ההודיה להשם על הטוב היא הדרך להינצל מהגאווה ומכל מידה רעה. וכן ממש בעניין הביטחון: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי" — כיצד קונים את מידת הביטחון? "זָכֹר תִּזְכֹּר" — לא מספיק לזכור פעם אחת; אפשר לעורר כל הזמן מחדש את זכר חסדי השם, ועל ידי כך לא לפחד.
לסיום, רעיון נפלא המוסיף למה שלמדנו: כידוע, פרשת קריאת שמע מופיעה בשני פרקים, ובכל זאת פרשה ראשונה כולה בלשון יחיד — "וְאָהַבְתָּ", "וּקְשַׁרְתָּם", "וְדִבַּרְתָּ" — ואילו פרשה שנייה כולה בלשון רבים — "וְשַׂמְתֶּם", "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם", "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם". למה?
פרשה ראשונה עוסקת במצוות אהבת השם — ותאוות (מצוות) השם צריך לקשור על היד, על הראש, על המזוזה. פרשה שנייה עוסקת בקיום מצוות מעשיות. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" — עוסקת בעול מצוות. משום מה קדמה "שמע" לפני "והיה אם שמוע" — כדי שיקבל עליו קודם עול מלכות שמים, דהיינו שיאהב את הקדוש ברוך הוא, ורק אחר כך יקבל עליו עול מצוות. ואם כך — ראו כמה זה נפלא, כפי שלמדנו: למה אין שולחן ערוך למצוות אהבת השם? כי לא ניתן למסור הלכות למצוות אהבת השם — כל אחד ודרכו. לכן פרשת אהבת השם מופיעה בלשון יחיד, כי לכל יחיד ויחיד יש את הדרך שלו איך משיג הוא את אהבת השם. לעומת זאת, פרשה שנייה, העוסקת במצוות מעשיות — בזה יש שולחן ערוך, בזה כולם מתנהגים אותו דבר, לכולם יש מזוזות, לכולם יש לולב, שופר וסוכה, כולם מתנהגים בקידוש והבדלה אותו דבר — לכן נאמר שם בלשון רבים, כי כאן זו הנהגה של רבים.